כמהות אנרגטית המתנסה בהתנסות אנושית אנו זקוקים להתאמה במעבר מדחיסות אנרגיה משתנה בין הנשמה לגוף הפיזי. ההתאמה מתרחשת דרך ארבעה רבדים של דחיסות אנרגטית. הרובד הרוחני, הרגשי, השכלי והפיזי.
לכל רובד תפיסות אמונה המאפיינות את הפרטים השונים. לחלק מאתנו החוויה האנושית מחוברת לידיעה שכולנו במהותנו מחוברים, חלקים משלם, המאפשר לנו את תחושת שייכות, עזרה הדדית ותחושת הערבות ההדדית .
ההפרדות לפרטים והניתוק מהאחדות נחווה באופן שונה בכל אחד מאתנו ולווה בפחדים שנטבעו במהלך הניתוק מהאחדות בתהליך הפכתנו לישויות אינדיבידואליות. במהלך ההפרדות נשכח המקור האחדותי אצל חלק גדול מהפרטים וכתוצאה מכך התרכזות והיאחזות באני הנפרד כמרכז של כל היש.                         כחלק ממהלך ההתאמה האנושית דהיינו התנסות בעולם החומר שהוא עולם של דחיסות משתנה דרך תהליכים, נוצר הרובד הרגשי שמאפשר מצד אחד חוויה של חיבור לכלל ומצד שני חוויה של הבחנה וידיעה של הנכון לפרט כמצפן המשקף מצב. הסיפור התרבותי שחוזר בתרבויות השונות מדבר על חווית הגירוש מהאחדות – מגן העדן כאשר הגירוש היה טראומתי ונוצר רגש (גרש/רגש) הרגשה – ההתאמה הראשונה. כלומר, כדי לעבור את חווית ההתנסות של המהות הרוחנית ולחבר בין המופשט והחומר אנו צריכים לעבור דרך החלון הרגשי באמצעותו מתמלאת פנימיות האדם בתוכן בעל אופי חוותי ומתאפשרת הנעה.  הרגש (ההרגשה) מאפשר את החוויה ומשמש כמצפן בעזרתו לומדת הנשמה בגוף. הפחדים שנטבעו במהלך הניתוק מהווים את הקרקע לצמיחה והגדילה של הפוטנציאל הייחודי במהות של כל אחד מאתנו במסע התפתחות והגשמה דרך חוויה והתנסות.

האדם גורש מגן העדן כהוויה בה השלמות האחדותית לא חסרה דבר שיניע להתפתחות, ממקום של אחדות, מלאות ואהבה, למקום של פרוד, של חוסר ושל פחד. נוצר החוסר, ועימו התנועה והחיפוש אחרי בטחון, שייכות ואחדות שטבוע בכל אחד מאתנו. השינוי המתמיד והזמניות של החומר מלווה בפחד קיומי של כיליון, של מוות ושל היאחזות באני הנפרד שיצר פחדים שונים המאפשרים התנסויות שונות ודרכם צמיחה וגדילה. הביטחון בקיום נע מהשענות על הרוח להישענות על החומר ומכאן התנהגויות שונות המשקפות את המצב הפנימי של האדם. הפחד שנטבע בהפרדה משתקף בהתנהגויות כמו הפחד להיות לבד, חוסר אמונה בעצמי, פחד מחוסר שייכות, פחד מחוסר אהבה, חוסר בטחון ביכולת, פחד משינויים שמוביל להיאחזות וקבעון במוכר והידוע שלא מאפשר תנועה ושינוי למקומות מתאימים יותר בכל רגע נתון של זמן ,נזקקות  להכרה, לאהבה, לשייכות , לשליטה ועוד דפוסים שלא מאפשרים חיים של צמיחה וגדילה. "עת להרוג ועת לרפוא" – לוותר על הדפוס שלא משרת יותר ולנוע למקום בריא ומתאים יותר – להבריא, לברוא מציאות בריאה ומיטיבה למיצוי ולמימוש הפוטנציאל הייחודי בצורה המרבית .

אני מזמינה אתכם למאמר המבוסס על ראיון איתי בנושא "עת להרוג" :                   http://musaf.bac.org.il/article/hamvvt-hava-shlkt