התא הוא יחידת המבנה הביולוגית של אורגניזמים, המתקיימת באופן עצמאי. בהקבלה ניתן להסתכל על האדם כיחידת המבנה הביולוגית של האנושות. ממברנת התא/עור האדם – תוחמים את גבולות התא/האדם ומאפשרים קיום כיחידה עצמאית ומובדלת מסביבתה.
בעולם החומר כל פרט הינו יחיד ומיוחד החווה את ההרכב הייחודי שלו . כל פרט תחום עם גבולות מוגדרים מסביבתו. הגבול מאפשר הפרדה מן השאר – ייחוד, כשבמרכזו מרכז, גרעין, עמוד שדרה המחזיק את כל המבנה התאי/ האישיותי – המכלול של כל מי שאנו. מבנה מאורגן ויציב של תפיסות הפרט. המרכז (הגרעין) קשור לגופנו ,התנסויותינו, וחוויותינו הקשורות ומתקיימות רק דרך גופנו כישות עצמית מובחנת, והוא מצוי בחלק הלא מודע. הגבול הביולוגי – תוחם החוויה, שומר על התא/האישיות השלמה, על הזהות של אדם כנפרדת. הוא חוצץ מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה – שלא תהייה זליגה, שלא יאבד (המרכז/האישיות), אך גם שלא תהייה חדירה לא רצויה פנימה. היחידה העצמאית זקוקה לאגואיזם ולנבדלות כדי לצמוח, לעשות את תפקידה, ולחוות את הייחודיות שבה. אך היחידה זקוקה גם למודעות לתפקידה במערכת כלשהי ולחוסר היכולת שלה להתקיים בנפרד לחלוטין. הגבול תוחם את ההגדרה העצמית של האדם, האמונות שלו, הערכים שלו, ההתנהגות שלו. האדם יכול להתכחש על פני השטח לצורך שלו בכל דבר אחר, אך במציאות הבסיסית ביותר (פיזיקת החלקיקים וכימיה), אנו ממש תלויים אחד בשני עמוקות.

שתי תכונות חשובות מאוד למימוש העצמי הן אותנטיות ואומץ לב. אותנטיות היא הדיוק להפצעת העצמי, אומץ הלב הוא הדיוק והכיול לביטוי העצמיות, ביטוי הפוטנציאל. אומץ הלב מאפשר מחויבות לדרך הייחודית של הפרט בתוך הסובב תוך דיוק מקסימלי ונאמנות לדרכו. דפוסי האמונה הבסיסיים שלנו משפיעים על מימוש או אי מימוש הפוטנציאל שלנו. הצורך להשתייך, הצורך להרגיש נאהבים והצורך בביטחון בקיום, הם צרכים בסיסיים של כל אחד מאתנו. הפחד מדחייה, הפחד מלעג, פחד מחוסר שייכות, הינם פחדים אמיתיים וממשיים עבור הפרט החווה אותם. מאחר והאדם משפיע ומושפע מסביבתו, פעמים רבות מוותר הפרט על המאווים הפנימיים, על חלומותיו ורצונותיו כדי להתאים עצמו לסביבה, להיות שייך מקובל ואהוב. הוויתור על העצמיות יכולה לגבות מחירים גבוהים מידי לנשמה.

בכל מבוגר מצוי ילד. ילד שמח כשטוב לו וכשלא טוב לו – הוא בוכה, הוא נאמן לרגשות שלו כי ההתכוונות שלו רגשית. מתי אנו מתנתקים מהחיבור לרגע ולעולם הפנימי ומאבדים את התום והשמחה? כשאנו בתוך מערכת הכללים של מה ראוי ומה לא ראוי, מה צריך ומה לא צריך להיות, אנו יכולים מצוא את עצמנו במקום בו אנו לא מגשימים את פוטנציאל הייחודי שלנו בתוך העולם הסובב אותנו. המחירים בסופו של דבר יכולים להיות גבוהים מאוד: תחושת בדידות, אובדן דרך ותכלית החיים, תחושת קורבן, תחושת נבגדות, אשמה ובושה, חוסר בטחון, אבדן משמעות וריצוי אחרים.
כשיש הערכה עצמית נמוכה, מתחילים רגשי הנחיתות והתסכול, ערעור הביטחון העצמי. מצבי אי נחת מתמשכים וחוסר סיפוק יגרמו למצב דחק תמידי שישפיע גם על מצבנו הבריאותי. מערכת חיסונית בריאה ומאוזנת מבטאת את עצמה דרך הסתגלות למצבים שונים. לתפיסות העצמיות המגבילות תפקיד חשוב בהתפתחות שלנו. אנו מעצבים את עצמנו באמצעות הרחבת מעגל האפשרויות,הבחירות, והמעשים  שלנו. נתקלים בעולם החיצוני כפי שהוא מעובד בידי המנגנון הנוירולוגי והפסיכולוגי שלנו. "לכל נשמה דרכה", כל נשמה בתהליך מיוחד של גילוי עצמי יכולה להתפתח ולבטא את עצמה, תוך כדי גילוי והתנסות. "החופש האמיתי זהו החופש להיות מי שאנחנו באמת" (דון מיגל רואיס).

בתהליך הגדילה והתפתחות של העצמי אנו רואים שלבי התפתחות, מיצירת גבול (תוך פיתוח אגו ועצמיות) ועד להתמוססות הגבול ואחדות עם הסובב, כאחד יחיד ומיוחד השרוי "בביחד". איכות החיים שלנו היא פועל יוצא של דפוסי המחשבה שלנו ואמונותינו התת- הכרתיות, וככל שהאדם חי את רצונו, הוא יוצר מציאות מיטיבה עבורו, ובורא בריאות.