סובייקט/אובייקט

הפיזיקה הקלאסית נשענה על פרדיגמות מחשבתיות לפיהן ניתן להבדיל בין התנהגות עצמים חומריים לבין שאלת תצפיתנו בהם. לפי הפיזיקה הקלאסית, המציאות מורכבת מחלקיקי חומר, ולכן התפיסה המקובלת היא שקיימת הפרדה בין רוח (תודעה) וחומר. מגילויי הפיזיקה המודרנית  נראה שהמציאות אינה מורכבת מחלקיקי חומר במצבים מוגדרים וקבועים, אלא כאפשרויות (גלים) המתקיימות זו לצד זו. מתארת עולם של קשרים הדדיים, שבו שום גוף פיזיקלי אינו באמת נפרד מכל האחרים.
במאה ה-21 המדע מפתח תמונה הוליסטית של מציאות, החומר הולך ונעלם כתכונה בסיסית של המציאות, ושדות אנרגיה רציפים באים במקומם. הוויה אחת אחדותית של קשרים ומערכות היחסים. המציאות היא מקשה אחת, רציפה ומאוחדת שמכילה בתוכה את המגוון האינסופי של התגשמויות אפשריות. אין דבר או התרחשות בעולם שהוא בעל קיום עצמאי, נפרד וקבוע.                               שדה האנרגיה בפיזיקה הוא אינסופי. המושג שדה, מדבר על השפעות הדדיות בין גופים אשר אין ביניהם כל קשר פיזי. השדה האלקטרומגנטי מתקדם במרחב כגל, יכול תיאורטית להתפשט לאינסוף ולכן יש צורך לתחום מערכת-יחידה עצמאית ומובדלת מסביבתה המצויה באינטראקציה עם העולם. הגבול מאפשר תיחום, מדגיש את הסופי מול האינסופי ומאפשר את החוויה. ביצירת מערכת תחומה מתאפשר חיבור לעולם. ההבחנה בין מה שנכלל במערכת לבין מה שמצוי מחוצה לה מאפשר להתמקד במערכת שאותה רוצים לבדוק ביחס לסביבתה וביחסי הגומלין בין המערכת והסובב אותה.

סובייקט ואובייקט

כל מערכת מצויה ביחסי גומלין עם מערכות שונות במרחב.עושר הצירופים האינסופי הנוצר (המערכות), מורכב, בעל שונות עצומה, מאפשר אין סוף אפשרויות ביטוי של יחסי גומלין ומהווה את רקמת החיים הנבנית תוך מעבר מידע בתהליכים של יחסי גומלין וזרימה מתמדת .

סינטזה של מידע

במערכת חיה, הטבע משמר ומארגן מידע בשדות אנרגיה, תוך שינוי והתהוות מתמדת. האנרגיה  מתפשטות בגלים מעגליים לכל עבר ומתגלמות בצורת רטטים ותנודות כגלים נושאי מידע.
איננו חיים עוד בעולם של עצמים נפרדים בתוך חלל, אלא בעולם של השפעות גומלין, עולם של שדות, רטטים ותנודות בתנועה מתמדת הנוצרת תוך מפגש המערכת עם עצמה ועם הסביבה שלה תוך יצירת קשרי הגומלין וזרימת המידע מהמערכת החוצה ולתוכה בתנועה מעגלית חוזרת של בחינה מחדש המכיילת ומדייקת את המידע לרגע נתון של זמן, מאפשרת הפצעה של תופעות שונות תוצאה של הסינתזה המתמדת של התקשורת בין חלקי-המידע.

המוח האנושי מכיל כ- 109 100X נוירונים. המידע התורשתי הייחודי של כל אחד מאיתנו יוצר הבדל כמותי ואיכותי בביטוי החלבונים הספציפי בכל אחד ולפיכך יוצר שדה אלקטרומגנטי ייחודי בכל אחד מאיתנו-ביטוי לשונות הפיזית הספציפית. יחסי הגומלין המשתנים בין הנוירונים השונים המאפשרים חווטים וירי משתנה בהתאם לזמן ומקום, מאפשרים עלייה בצירופים והופך את הביטוי הייחודי של כל אחד מאיתנו למה שהוא בכל רגע נתון של זמן. האינטגרציה של מספר רב של חלקים כשכל אחד מומחה בתחומו, דומה שמייצרת אפיק מידע נוסף- מודעות עצמית של המערכת לתהליך הסידור מחדש ופרשנות למצב המתהווה.

עולם החומר הוא עולם בו קיימת הפרדה לרמות דחיסות שונות מהאנרגיה הדלילה של הרוח ועד לאנרגיה הדחוסה של החומר. עולם שבו ניתן להסתכל על תהליכים המופרדים בזמן ומקום,עולם שבו קיימים ניגודים, גבולות והפרדה. זו הסיבה שבגללה ניתן לדבר בעולם החומר על סוביקט ואוביקט, מצב המאפשר צפייה בתופעה (מחוץ לתופעה) או חלק ממנה כחלק מהתהוות התופעה, על כל הרבדים בעיקר הרגשי ולכן מתאפשרת יצירת חוויה. תהליך יצירת החוויה הוא תהליך המתרחש כשהפרט (הפנים) המצוי בהוויה המתהווה פוגש בסובב לו ומביט על עצמו. חווית הסוביקט/אוביקט, אם כן, או חווית הצופה והחווה ונגזרת מהדואליות.
אחד התהליכים המרכזיים והמורכבים הוא הפיכת האובייקט לסובייקט. הצופה המאופיין בתכונות של מהות פסיבית, קולטת, סופגת ומעבדת, הצופה על העולם מצוי בתהליך של עיבוד פנימי שבו תוך כדי מעבר ספונטני לצד הנגדי של התדר-החווה, עובר מעמדה של משקיף פסיבי למהות אקטיבית, לחלק ההווה, המשתתף בהתהליך ולשותף ביצירת המציאות הפרטית החווה את החיים. שטף הגירויים הזורמים כל הזמן מהסביבה שמחוץ למערכת, וממסרים פנימיים המתרחשים בתוך הגוף מאפשרים כיול, דיוק וארגון. אלו גורמים להוויה חדשה להתהוות (החוויה) בהתאם לדפוסי האמונה הפרטיים. דפוסי האמונה הפרטיים מאפשרים הבחנה והכלה ויוצרים ציפיות ופרשנויות התוחמות את חוויות החיים. אמונות מגבילות סוגרות לנו את מרחב האפשרויות הבלתי מוגבל שמציע לנו היקום. התוצאה היא שהאינטראקציה עם העולם הסובב מייצרת ייצוג סובייקטיבי של העולם החיצוני אל מול העצמי הפנימי ובכך מאפשרת את האינטגרציה של המידע המצוי במיליוני נוירונים המפוזרים במוח לכלל חוויה מודעת. כאן מתעורר הפרדוקס כביכול: מזווית ראיית מדעי-הטבע, נתפסים ההכרה האנושית, המודעות ותהליכי החשיבה כתהליכים אלקטרומגנטיים ברשת העצומה והסבוכה של תאי העצב. נשאלת, אם כן, השאלה כיצד יכולה התודעה להופיע כמשהו אחד מבפנים וכמשהו שונה לחלוטין מבחוץ? מה הקשר בין הצורה הפיזית של המוח לבין התחושה הפנימית הסובייקטיבית שהיא יוצרת? כיצד מידע המתחלק בין מיליארדי תאים המופרדים במרחב ובזמן מתכנס להפקת האחדות של החוויה המודעת?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *